מבוסס על סיפור אמתי: האם חופש נמצא במקום כלשהו?
ומהי הדרך שאתם תדעו מהו חופש עבורכם.

לפני כמה שנים חזרתי מטיול בהודו, והתחלתי את ההתמחות שלי כאדריכלית צעירה במשרד אדריכלים בת"א.
המעבר מהודו להתמחות המקצועית היה כמעט בלתי נסבל.
אני זוכרת את עצמי, יושבת מול מסך מחשב, בדירה אפלולית תל אביבית מנסה לשרטט קו מנקודה A  ל- B…
והמחשבות והתמונות בראש לא הרפו ממני…
ידעתי שלהודו אני לא חוזרת עכשיו, מכמה סיבות, אחת אני חייבת להוכיח את עצמי בעולם המקצועי ושתיים, לא היה לי כסף כדי לנסוע שוב ולבקש באבי כסף נוסף לא בא בחשבון, בטח כשאין לי סיבה ממשית למה.
ידעתי אם זאת, שאחזור. מתישהו זה יקרה.
מכירים את ההחלטיות הזו, בידיעה שמשהו שאנחנו רוצים יקרה?
הידיעה הזו נתנה לי כוח להתמודד עם חיי היום יום המקצועיים, הכל כך לא מרגשים שחוויתי. באותה תקופה האזנתי לנעימה של Nawang Khechog חלילן צד מתוך קלטת Sounds of the inner peace אתם יכולים לשמוע אותו כאן:
https://www.youtube.com
המוסיקה הזו כל כך נגעה לי, יחד איתה  הפלגתי על כנפי נשרים בוואדיות ההימליה עם הרוח שנשבה בין נוצותיי… התעופה הייתה חלקה רגועה זורמת ממש התרוממות רוח.
הנעימות הללו היו התגשמות החופש עבורי. כל כך השתוקקתי להיות שם, בחופש הזה.
השתוקקתי והמשכתי לעבוד במשרד האפלולי, לשרטט קוים על מסך שחור…
ככל שהזמן חלף, ההשתוקקות גדלה, התמונות התפוגגו והמציאות הכתיבה לי את הפעילות היומיומית…
עברו 5 שנים… ואז בהחלטה שאינה סובלת דיחוי יותר, הכרזתי אני נוסעת ללה והסיבה כי אני רוצה. פשוט כך אני רוצה. כן שם שוכן החופש האולטימטיבי.
האם אתם מקשיבים ללב שלכם?
האם אתם פועלים על מנת להגשים את הרצונות הכי עמוקים שלכם?
עזבתי את המשרד, ארזתי את התרמיל ויצאתי לדרך. הקצבתי לעצמי 30 יום לא יותר. כן הייתי זקוקה ל- 30 יום של חופש.
ההתרגשות הייתה גדולה, אך היא הייתה מהולה בפחד, הפעם אני נוסעת לבדי, כן אני והתרמיל ומי שאפגוש בדרך. ידעתי שאפגוש הרי יש אינספור ישראלים שמטיילים.
הצטוותי לטייל דרך המטייל ויצאנו לדרך. היעד הראשון היה להגיע ללה, והבחירה הייתה לנחות שם. לה שוכנת במרומי רכס ההימליה בגובה 3500 מטר מעל פני הים. ידענו שהחמצן שם דליל וזה יצריך מאתנו לנחות ולא לצאת משם במשך מספר ימים. זה זמן שנותן לגוף ליצור כדוריות אדומות ולהסתגל לחמצן הדליל.
הנחיתה בלה הייתה אתגר בפני עצמו משום ששדה התעופה מוקף הרים איתנים מה שמצריך לרדת בהדרגה בהקפות.
עשינו זאת, הצלחנו, נחתנו. היינו מרוצים אני והטייל שהצטוותי אליו. כבר אינני זוכרת את שמו, אבל דבר אחד אני זוכרת עד לרגע זה. את ההרגשה כשנפתחו דלתות המטוס, והאוויר הדליל של לה עטף אותנו. זאת לא בדיחה יש תופעה כזו של מחלת גבהים ואף מוות, והעליה בהדרגה מאוד עוזרת גוף להכין את עצמו. הנחיתה הישירה הייתה כל כך עוצמתית משום שצעדנו שני צעדים והתנשפנו לפחות כאילו רצנו איזה קילומטר. וואו, זה לא היה פשוט. אבל אני הייתי חדורת אמונה, שפה אמצע את החופש האולטימטיבי. לקח לי בדיוק כמה שעות לשנות דעתי ולהבין שאני רוצה לצאת מפה ועכשיו. דלילות החמצן הזו גרמה לי בדיוק את ההפך. הרגשתי כלואה, כמו שבחיים לא הרגשתי.
איך כל הסיפור הזה מתקשר ל- האם אתם מקשיבים ללב שלכם?
הרי התוצאה פה היא הפוכה.
היציאה מלה לא הייתה כל כך פשוטה משום, שהייתה רק חברת תעופה אחת והטיסות היו מלאות. נאלצתי להישאר. לקח לי מספר ימים עד שהצלחתי להשיג טיסה חזרה.
הימים האלו היו ארוכים מנשוא. בינתיים הכרתי ישראלים נוספים ולאט לאט התרגלתי לדלילות החמצן. הסתובבתי לי. הייתי באחד המקומות היפים בתבל . רכס הרי ההימליה ועמק עם שדות חיטה מעובדים, כמעט ללא כלי תחבורה. אבל זה היכה בי, היכה בי קשה. החופש, הוא נמצא בתוכי ובאותם ימים לא הייתה לי נגישות אליו, לא המרחבים ולא הנוף ולא האנשים יכלו לתת לי את מה שנפשי ביקשה… וזאת אהבה… אהבה, שלי לעצמי… והאמונה שלי בעצמי. הדרך חזרה הייתה לא פשוטה משום שהייתי ברשימת המתנה לטיסה והייתי צריכה להגיע לשדה התעופה רכובה על אופנוע עם בעל ה – Guest house שנרתם לעזור לי. לא הכרתי אותו ולא ידעתי אם אני יכולה לסמוך עליו. היינו אמורים לצאת לפנות בוקר. פחדתי. לא האמנתי. הייתי במצוקה. מה שכן, הבטחתי לעצמי שאפעל על פי החושים שלי. אם יתעורר בי החשד הכי קטן, אוותר על הטיסה הזו ואחזור באוטובוס יחד עם טיילים אחרים. הוא ביקש ממני שאעיר אותו בבוקר. וכך עשיתי. הוא ישן בחדר בו הייתה דלת זכוכית כך שיכולתי לראות איך הוא מגיב כשאני מעירה אותו. השעה הייתה 4:30 לפנות בוקר, קראתי לו והוא זינק מהמיטה בחריצות כה גדולה שידעתי ללא כל ספק שהוא אדם טוב. נרגעתי. ויצאנו לדרך. נסענו בעמק שופע ריחות ומרבדים ירוקים,  האוויר היה קריר… בסוף הגענו ליעדנו. שילמתי לו ועליתי למטוס, חזרה לניו דלהי. נשמתי לרווחה, כשהמטוס המריא.
וכשנחתנו שוב, כשדלתות המטוס נפתחו והאוויר עטף אותנו, הפעם האוויר היה כה עשיר בחמצן שחוויתי מהלומה לריאות. ההרגשה הייתה כל כך עוצמתית שבכל תא ותא בגוף שלי ידעתי שאת המסע הזה לעולם אזכור.
הטיול במקום להיות 30 יום הפך להיות 10 ימים. חזרתי הביתה, לאותו מקום ממנו יצאתי לחפש את החופש, והרגשתי כל כך חופשיה ומאושרת. ויותר מכל הבנתי שהחופש נמצא כאן בתוכי במחשבותיי. נרגעתי, ושמחתי וידעתי שהמסע  הזה היה אבן דרך בחיפוש פנימי עמוק ומרגש… שהתחיל אז והוא ממשיך היום בכל צעד שאני בוחרת ללכת. להיות בהקשבה לעצמי ולהעניק לסובבים אותי את המיטב, וזה את מה שאני לומדת בדרך.

האם  אתם מקשיבים ללב שלכם?
צאו לדרך! רק אם תעשו, תדעו.
שטפו אותי, מהו חופש עבורכם?

*התמונה שמופיע בתחילת המאמר צולמה על ידי, בלה  בשנת 2000.